15/09/2026
Penny wise, pound foolish
יש ביטוי אנגלי שאני מאוד אוהבת: להיות חכמים עם הפרוטות וטיפשים עם הכסף הגדול.
וזה בדיוק מה שחשבתי כשקראתי את ההצעה לבטל עד גיל 40 את חובת הפרשת העובד לפנסיה.
ההיגיון ברור: גילאי 25 - 40 הם מהשנים היקרות בחיים. דירה, משכנתא, ילדים, והכנסה שעוד צפויה לעלות. אם נקטין את ההפרשה לפנסיה, יישאר לצעירים יותר כסף ביד עכשיו.
על הנייר זה נשמע הגיוני.
אבל כסף הוא לא רק מתמטיקה. הוא גם התנהגות.
הכסף שיישאר בנטו לא בהכרח יופנה לחיסכון או להקטנת המשכנתא. סביר שחלק גדול ממנו פשוט ייבלע בהוצאות השוטפות.
ובמקביל אנחנו מוותרים דווקא על שנות החיסכון המוקדמות, השנים שבהן לכל שקל יש הכי הרבה זמן לעבוד עבורנו.
עשר השנים הראשונות של החיסכון הפנסיוני הן קריטיות. בהן נבנה הגרעין הראשוני של ההון, שעליו יכולה הריבית דריבית לעבוד במשך עשרות שנים. כשמוותרים על השנים האלה, לא מוותרים רק על ההפקדות עצמן מוותרים גם על כל הצמיחה העתידית שהן יכלו לייצר.
ואם לאורך הדרך גם מושכים את כספי הפיצויים, הפגיעה עלולה להיות משמעותית עוד יותר.
יוקר המחיה של משפחות צעירות הוא בעיה אמיתית וצריך לטפל בה.
אבל לא בטוח שהדרך לעשות זאת היא לתת לנו קצת יותר כסף היום, במחיר שעלול להיות הרבה יותר גדול בעתיד.
Penny wise, pound foolish
