08/09/2019
לפני יומיים, הסיוט שליווה אותי שנים, חזר.
--
פאתי עזה 1992
--
בדיוק קיבלתי את דרגת הסמל שלי, אני פחות משנה בצבא, הפכתי להיות מפקד טנק וזו התעסוקה הצבאית הראשונה שלי בעזה. יצאתי לסיור רגלי עם 3 חיילים ( אנחנו שריונרים, לא חירניקים, מחוץ לטנק אנחנו כמו צב שהפכו אותו על הגב ובנוסף לכל, מפקד טירון שמרוב לחץ לא מפסיק לזמזם שיר חדש של אריק קלפטון). במהלך הסיור שמענו צעקות, נדרכתי ולא ידעתי מה לעשות. הצעקות הגיעו מסימטה סמוכה ואני לא ידעתי אם לגשת לשם או לא. שמתי לב שכל הקולות היו קולות של נשים והיה שם קול גבוה במיוחד עם צרחה שפילחה לי את הלב. רצנו לסימטה ונכנסנו אליה כמו יחידת עלית שפורצת ליעד מבוצר ( נו טוב, אם מישהו היה רואה איך נכנסנו, הוא היה נקרע מצחוק ). ראינו 5 נשים צורחות סביב רכב, בתוך הרכב היה תינוק. התקרבתי במהירות, מישהי משכה באפוד שלי בלחץ, הבנתי שהרכב נעול, תוך שנייה שברתי את אחד החלונות עם הקת של הנשק והוצאתי את התינוק. כשהוצאתי אותו קפאתי, לא ידעתי מה לעשות . אחד החיילים שלי לקח את התינוק, הניח אותו על המדרכה והתחיל בהנשמות. אני הזעקתי את הרופא הגדודי שלנו שהגיע עם האבירבולנס ( אמבולנס צבאי) ופינו משם את התינוק. עד היום אני לא יודע מה עלה בגורלו.
--
עיריית ראש העין, 2010
--
אני מגיע לעירייה, וועדת השמה, רב איתם כי אני רוצה שבר ילמד בעיר הסמוכה אלינו, אלעד ( לפי דעתי, החינוך המיוחד במגזר החרדי הוא הרבה יותר מוצלח מהמגזר החילוני). בעירייה מערימים עלינו קשיים וכשאני מנסה לפרק את כל ההתנגדויות אני מגלה שאחת הסיבות לסירוב היא שיש גן ילדים מתאים בראש העין ( הגן שרצינו לעזוב) ואם נעבור לאלעד, העירייה חייבת לספק לנו הסעות הלוך וחזור ואין להם כוונה לממן את הנסיעות כשיש פיתרון בתוך ראש העין. הסברתי להם שאין מצב שאנחנו משתמשים בהסעות, מאחר ובר לא מדבר אנחנו לא סומכים על אף אחד חוץ מאיתנו לגבי הגעה וחזרה מבית ספר ולבסוף התחייבתי לחתום להם על מסמך שאנחנו לא נשתמש בהסעות של העירייה ( אני לא זוכר אם בסוף חתמתי על המסמך ).
--
פתח תקוה 2012
--
היום השני של בית ספר, אני לוקח את בר לבית ספר של ילדים עם צרכים מיוחדים, הגענו באיחור של חצי שעה, הכנסתי אותו לכיתה וביציאה אני שומע צעקה מהחדר של המנהלת, נעמדתי ליד הדלת, חיכיתי כמה שניות והקשבתי. מסתבר שאחד הילדים עלה להסעה לבית הספר אבל לא נמצא בכיתה. זה יום שני ללימודים ועדיין לא מכירים את כל הילדים, המנהלת יוצאת בריצה ועוברת בין כל הכיתות לחפש את הילד, הוא לא בבית ספר. היא קופאת. צעקתי אליה שתתקשר למלווה של ההסעה, במקביל התקשרתי לעירייה, הם לא אחראים להסעה הזו, היא של עירייה אחרת, התקשרתי לשם, לקח זמן עד שהעבירו אותי למחלקה הנכונה, קיבלתי את הטלפון של חברת ההסעות והם נתנו לי את הטלפון של הנהג . בזמן הזה הגיעו לבית ספר ההורים של הילד וניידת משטרה. כעבור שעה, הנהג ענה לטלפון, הוא היה במרחק של 10 דקות, ליד השוק, הוא עצר לעשות קניות, חזר בריצה לרכב ואכן במושב האחורי ישב הילד, כולו חיוכים, חגור בחגורת הבטיחות, ילד בן 8, ילד שלא מסוגל לדבר.
--
זה היה הלילה הראשון שהופיע הסיוט
--
התאחדות יועצי המשכנתאות 2019
--
לפני כמה חודשים כשנכנסתי לתפקיד היו"ר, הגדרתי לעצמי יעד של להגדיל את כמות החברים בהתאחדות ל 600 חברים. חשבתי על משפחה גדולה של יועצים, על הכח של הביחד, על שיתוף הידע, חוכמת ההמונים, על האחדות, החברות ורק על דבר אחד לא חשבתי – לצד כל הדברים הטובים שחולקים במשפחה, חולקים גם את הרגעים הקשים.
לפני כמה ימים, בן של אחד היועצים, נפטר בצורה טרגית.
כשאני שומע מידי פעם על תאונה או ארוע שילד מאבד את החיים שלו, אני מתכווץ ומצטמרר. הכאב הוא גדול אבל קצב החיים המהיר שלנו וכנראה שהמוח שלנו מנסה להגן עלינו מהכאב ואנחנו ממשיכים במהירות בחיינו. זה שונה כמובן כשמדובר במישהו שאתה מכיר וזה אחרת כשמדובר במשפחה.
--
התאחדות יועצי המשכנתאות מרכינה ראש
ומשתתפת באבלו העמוק של חברינו היקר והאהוב אייל תמיר
בפטירת בנו הילד היקר איתם תמיר ז"ל
הלוואי שלא ישמע עוד שוד ושבר בגבולנו
בעל הרחמים והנחמה ינחם את המשפחה היקרה.
--
תקופה ארוכה שלא חלמתי את הסיוט והנה הוא חזר כמו חבר ותיק מהעבר שמנסה להשלים את כל החוסרים. לפני כמה שנים במהלך סדנה להתפתחות אישית, מישהי דיברה על החלום שלא עוזב אותה שהיא עומדת על הקבר של הבן שלה. בזמן שהיא דיברה, הרגשתי שלא נכנס לי אוויר לריאות ושאני נחנק. לא מצאתי את האומץ לצעוק את הסיוט שלי החוצה אז כדי לשחרר את המועקה, כתבתי אותו בצורה של סיפור קצר בסגנון שלי שמשלב פרטים אמיתיים מהחיים שלי לצד טוויסטים בעלילה .
לאחר שכתבתי את הסיפור, הסיוט חוזר לבקר רק מידי פעם כשאני קורא או שומע על ילד שנשכח ברכב. חשבתי שאם אקרא שוב את הסיפור, הסיוט ייעלם אבל טעיתי.
--
במשך כל הימים האחרונים, מתנגן לי בראש השיר של אריק קלפטון Tears in Heaven שהוקדש לבנו קונור בן הארבע וחצי שנפל אל מותו מחלון דירתם. אני חושב שהביצוע הזה, זו הפעם הראשונה שהוא שר את השיר
https://www.youtube.com/watch?v=3U4yDkvRjvs
התלבטתי אם לפרסם את הסיפור הקצר שכתבתי מכיוון שלא הייתי ממליץ לכולם לקרוא אותו. מי שבכל זאת יחליט לעשות זאת, נא לקרוא בזהירות.
קישור לבלוג
https://www.aviavgil.com/post/%D7%94%D7%92%D7%99%D7%92%D7%99-%D7%9E%D7%A9%D7%9B%D7%A0%D7%AA%D7%90%D7%95%D7%AA-%D7%A4%D7%A8%D7%A7-10-5
(האתר בתהליך התאמה לניידים כרגע לצפייה ממחשב רגיל)
