13/10/2024
מרגש
על כל הפעמים שבחרתי לא לדעת, אני מבקש סליחה.
על כל הפעמים שעברתי ליד תמונות החטופים והזזתי את המבט.
על כל הפעמים שתכננתי לצאת להפגנה, ובסוף נשארתי בבית.
על כל הפעמים שהקשבתי לאמא של חטוף מדברת באולפנים, ומרוב הצפה רגשית העברתי ערוץ.
על כל הפעמים שניסיתי לדמיין מה עובר על המשפחות האלה, ואז הסטתי את מחשבותיי למקום אחר.
על כל הפעמים שהדחקתי.
על כל הפעמים ששידרו בטלוויזיה הספד ונותרתי קפוא.
על שאטמתי את אוזניי והקשחתי את לבי, אני מבקש סליחה.
על כל הפעמים שניתקתי את עצמי מהאינפוזיה של הפושים.
על כל הפעמים שרפרפתי על הכותרות אבל לא קראתי.
ששמעתי חדשות אבל לא הקשבתי.
שהסתכלתי על האנשים אבל לא ראיתי.
על כך שעדיין לא הסתכלתי לתצפיתניות בעיניים, אני מבקש סליחה.
על כל הפעמים ששמתי את המהדורה על מיוט.
על כל הפעמים שאמרתי לעצמי – אולי אם לא אשמע על זה ולא אראה את זה, אוכל להעמיד פנים שכל זה לא קורה.
על כל הפעמים שקמתי בבוקר ולא יכולתי להכיל ״הותר לפרסום״ עוד לפני הקפה, אני מבקש סליחה.
על שהבטחתי שאצפה בסרטונים מהטלגרם כדי להישיר מבט למה שקרה, אבל לא החזקתי עד הסוף.
על כל הפעמים שהקשבתי לעדויות של חטופים והינהנתי במבט אמפתי - אבל לא תפסתי באמת את גודל הזוועה.
על כל הפעמים ששמעתי על נפגע חרדה ואמרתי -
״אה, בסדר. בקטנה.״
על זה שמשהו בי התרגל, אני מבקש סליחה.
על שפיתחתי אדישות.
על שלמדתי לחיות עם זה.
שדברים עוברים לידי.
שלהיכנס לממ״ד עם תינוקת בת חודשיים נשמע לי לגיטימי.
כל כך הרבה זירות וחזיתות ואירועים.
חיילים נלחמים.
אנשים נרצחים.
משפחות מתפרקות.
אין לי מספיק ידיים להושיט לכולם.
אין לי מספיק עיניים לבכות על כולם.
אין לי מספיק דונמים בנפש כדי לכאוב את כולם.
ועל זה אני מבקש סליחה.
(הטור המלא מחכה לכם ב-ynet)
ynet
