יוסי רייניץ ביטוחים

יוסי רייניץ ביטוחים יוסי רייניץ, מתגורר בביתר עילית ועוסק בתחום הביטוח משנת 1997 בהצטרפותו לסוכנות המשפחתית "סוכנות קשב", הפועלת כבר 35 שנה בכל ענפי ביטוח

12/06/2026

לחבר בין קודש לחול

פרשת השבוע נקראת קורח, על-שם קורח שפתח במחלוקת נגד משה ואהרן. דבר זה מעורר תמיהה: הלוא מהפסוק "ושם רשעים ירקב", לומדת הגמרא שאין להזכיר שמו של רשע; וכאן, לא רק שמזכירים את שמו של קורח, אלא אף מנציחים אותו בכך שכל הפרשה נקראת על שמו!
מסביר הרבי , שגם במחלוקת קורח ועדתו טמונה בסופו של דבר נקודה חיובית, ולכן נקראת הפרשה על שמו. כדי להבין זאת, יש להתעמק בתוכנה ובמהותה של המחלוקת שניהל.
טענותיו של קורח נראות לכאורה מוזרות. הוא טוען: "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'". כלומר, הוא מטיף לשוויון ולביטול פער של מעמדות. מנגד, קורח ועדתו מבקשים בעצמם להיות כוהנים (כפי שמשמע מתשובת משה: "וביקשתם גם כהונה" ). מזה נראה, שקורח לא חלק על עצם מושג הכהונה, אלא על אופיה.
ואכן, קורח הכיר בייחודם של הכוהנים. הוא ידע שכל ישראל עסוקים בענייני עולם, בענייני עשייה גשמיים, לעומת הכוהנים המובדלים מהוויות העולם ועסוקים רק בענייני קודש (ובפרט הכוהן הגדול, עליו נאמר: "ומן המקדש לא ייצא" ). על כך לא חלק קורח. אבל הוא רצה בהפרדה מוחלטת בין הכוהנים ובין העם. הפריעה לו העובדה, שהכוהן משפיע על העם ומנסה להעלות את העם למעלה.
מחלוקת קורח הייתה על הזיקה שיש בין הכוהנים לבין העם. הוא רצה בכהונה שמופרדת מחיי העם - קודש לחוד וחולין לחוד. טענתו הייתה, שענייני החולין הם מטרה בפני עצמה ואין הכרח שיתחברו עם הקדושה שמיוצגת על-ידי הכוהנים.
לכן טענת קורח ועדתו "ומדוע תתנשאו" לא עמדה בסתירה לתשובת משה רבינו "וביקשתם גם כהונה", כי הם רצו סוג כהונה שאין לה חיבור עם "כל העדה".
אבל בכך פעל קורח נגד רצון ה'. הקב"ה רוצה דווקא בחיבור בין הקודש לבין החול. רצון ה' הוא, שהכוהנים יקרינו מאור הקדושה של המקדש על העם, ושהעם יתרומם לענייני קדושה, על-ידי הקדשת שעות אחדות מהיום ללימוד תורה. לכן נתן הקב"ה לכוהנים אחרי מחלוקת קורח את עשרים וארבע מתנות הכהונה, כדי להדגיש את הזיקה ההדדית בבין הכוהנים ובין העם.
כך קרה, שדווקא מחלוקת קורח חיזקה את מעמד הכהונה וביססה את הקשר שצריך להיות בין הכוהנים לבין העם. וזו הסיבה שהפרשה נקראת על שמו של קורח, כי בסופו של דבר צמח גם מקורח דבר חיובי ודווקא על-ידו התבסס עניין הכהונה.
מזה יכולים אנו ללמוד, שהפרעות שונות לקיום התורה והמצוות, בסופו של דבר אין בהן ממש. זהו ניסיון בלבד. אפילו דבר שלילי כמחלוקת קורח, הביא בסופו של דבר תוצאה חיובית, ומכאן שאין להירתע מפני כל קושי, כי גם הקושי מטרתו להוביל לקיום רצון ה' ולחזק את האדם בעבודת ה'.
נתפלל לקב״ה שנדע לנהל את המחלוקות שלנו בינינו בדרכי נועם ובאהבת ישראל נבא את הגואל בקרוב ממש
שבת שלום וחודש טוב
לעילוי נשמת רועי בן חגי

05/06/2026

כוחו של מנהיג הדור

בפרשתנו מתואר חטאם של המרגלים, אשר הוציאו את דיבת הארץ רעה, המרידו את כל העם נגד ה' ואף דיברו סרה במשה רבנו. בשל כך רצה הקב"ה להמית את כל העם, ואז קם משה והתפלל וביקש: "סלח-נא לעוון העם הזה כגודל חסדך".
הקב"ה נענה לו: "ויאמר ה' סלחתי כדבריך", אולם גזר שדור המדבר לא יזכה להיכנס לארץ, אלא כל מי שיגיע לגיל שישים ייאסף אל עמיו, עד תום הדור הזה.
עם זאת, למרגלים לא סלח ה' - "וימותו האנשים מוציאי דיבת הארץ רעה".נשאלת כאן השאלה, אם משה הצליח לבטל את העונש שרצה הקב"ה להעניש את כלל העם, מדוע לא הצליח להביא סליחה גם למרגלים עצמם?
התשובה לשאלה זו רמוזה בפסוק שמופיע לאחר תפילתו של משה רבנו ותשובתו של הקב"ה: "והאנשים אשר שלח משה... וישובו וילינו עליו את כל העדה". לכאורה פסוק זה מיותר, שכן התורה כבר סיפרה את חטאם של המרגלים. אלא כאן נרמזת התשובה למיתתם המידית של המרגלים.
יש הבדל מהותי בין חטא המרגלים לחטאו של כלל העם. בני-ישראל אמנם התרעמו והתלוננו ובכו, אך הדבר נבע מהפחד שהכניסו בליבם המרגלים, שהם עלולים "לנפול בחרב, נשינו וטפנו יהיו לבז". לעומתם, המרגלים התכוונו לחלוק על משה רבנו, כמו שמדגישה התורה: "וילינו עליו את כל העדה", ולכן לא הועילה כאן תפילתו של משה.
הואיל והמרגלים קמו נגד מעמדו המיוחד של משה רבנו, כמי שעומד בין ה' ובין עם-ישראל, לא היה יכול משה רבנו לעורר רחמים עליהם, מכיוון שהוציאו את עצמם מתחום השפעתו. זה הכלל: "אין קטגור נעשה סנגור" - מכיוון שעניינו של משה נעשה 'קטגור' למרגלים, אין הוא יכול לשמש להם 'סנגור'.
נאמר ב'תיקוני זוהר'שבכל דור ודור יש 'אתפשטותא דמשה', הם צדיקי הדור שדואגים ומתפללים בעבור כל אחד ואחד מעם-ישראל. סיפור המרגלים מוכיח את כוחם של צדיקי הדור, שיכולים להביא סליחה אפילו על חטא חמור כל-כך כחטא המרגלים, עד שגם לאחר שנגזרה מיתה על בני-ישראל הוסיפו לחיות שנים רבות.
אמנם כל אחד ואחד יכול ואף חייב להתפלל לה' בעצמו אך בכל-זאת אנו זקוקים לתפילת 'משה' שבדור, ויתרה מזו, תפילתו של היחיד עולה ומתקבלת על-ידי 'משה' שבדור. שכן 'משה' שבדור הוא בבחינת 'ראש' ו'מוח', שמרגיש יותר מכל איבר בודד את צרכיו האמיתיים והוא מחובר תדיר עם הקב"ה. כך 'משה' שבדור הוא הדואג לכל יהודי יחיד והוא המתפלל ומוריד מלמעלה כל טוב בגשמיות וברוחניות לכלל ולפרט.יהי רצון שנזכה לראות בקרוב ממש בהתגלות מלך המשיח ונהיה כולנו בהשפעת משה רבנו שבדור בקרוב ממש
שבת שלום
לעילוי נשמת רועי בן חגי

29/05/2026

נרות להאיר

על הפסוק “בהעלותך את הנרות”, מפרש רש”י: “צריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה”.

ההוראה מכך בעבודת ה’:
הנר הוא הנשמה, כמו שכתוב “נר ה’ נשמת אדם”. את הנשמה אנו צריכים להדליק עם האור של התורה והמצוות שעליהן נאמר “נר מצוה ותורה אור”, ואז הנשמה תאיר את האדם עצמו, המעשים שלו - “כל מעשיך יהיו לשם שמים”, הסביבה שלו והאנשים שסביבו, עד שהעולם כולו יאיר באור האלוקי.
והאופן בו צריך לבצע עבודה זו - הוא, כפי שרש”י מפרש: “צריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה”; אף על פי שהדלקת והעלאת הנרות באה על ידי היהודי המדליק את הנרות, הרי תוכן המצוה הוא שהנר ידלק באופן שאחר כך יאיר מעצמו, “שלהבת עולה מאליה”, ואינה צריכה לפעולה וסיוע של מדליק הנרות.
וכן הוא גם בעבודת השם: אף על פי שהקדוש ברוך הוא נותן כוחות ליהודי לעשות עבודתו. ב”נר מצוה ותורה אור”… וכמו כן מקבל יהודי כוחות מאהרן הכהן (רועה ישראל) שמדליק את “נר ה’” לנשמה, וגם כוחות מהוריו ומחנכיו, ומאנשים אחרים סביבו.
אף על פי כן, שלמות ואמיתית העבודה היא בכך, שהוא נעשה “שלהבת עולה מאליה”, דהיינו, שיהודי “נר מצוה ותורה אור” חדור בו כל כך עד שזה מאיר ממנו - מציאותו (כנשמה בגוף) - עצמו. כך שאינו צריך לפעולת המשפיע (“מדליק הנר”), בהיותו “שלהבת עולה מאליה”…

וכן מובן בפשטות גם אצל ילד - כמבואר לעיל שההוראה מ”שלהבת עולה מאליה” (שהובאה בפירוש רש”י - לבן חמש למקרא) היא לכל בני ישראל, גם בפשוט:
הרבי ביקש שלכל אחד יהיה ספר הכולל חומש ותהילים ותניא (קיים בספר אחד ) וקופת צדקה
כאשר קובעים בחדרו של הילד חומש, סידור, קופת צדקה וכיוצא בזה - צריכים לקבוע זאת במקום כזה ובאופן כזה, שלאחרי שקבעו זאת, לא זקוקים יותר לאדם הקובע, ואפילו לא לילד, שיזכר לחומש שזה חומש וכיוצא בזה, אלא כאשר הוא נכנס לחדר הרי החומש עצמו “עולה מאליו” ומעורר אותו שיתפלל וילמד בו; ועל דרך זה הסידור. ועל דרך זה קופת הצדקה - מונחת בפינה הקבועה במקום ובאופן בולט כזה, שזה מעורר את הילד שנכנסים בחדרו לתתו לצדקה.
וזה יביא את השלהבת שבקרוב תדליק את הנרות בבית המקדש השלישי בקרוב ממש
שבת שלום
לעילוי נשמת רועי בן חגי

21/05/2026

Enjoy the videos and music you love, upload original content, and share it all with friends, family, and the world on YouTube.

15/05/2026

פרשת במדבר נקראת תמיד לפני חג השבועות, ועל-כן היא בגדר הכנה לקבלת התורה.
ידוע, שתוכנה של כל פרשה בתורה מרומז בשמה. עלינו למצוא אפוא בשם הפרשה את הקשר לחג השבועות. אולם כאשר אנו מתבוננים בשמה של הפרשה - "במדבר", ובמיוחד בהמשך - "במדבר סיני" - נראה לכאורה, שזהו ההפך מהכנה לקבלת התורה.
'מדבר' מבטא לכאורה מצב בלתי-רצוי - שהרי מדבר הוא מקום בלתי-מיושב, שאינו מצמיח דבר. 'סיני' הוא מלשון שנאה, כפי שאומרים חז"ל: למה נקרא שמו סיני? "שירדה שנאה לעולם עליו". איך ייתכן אפוא, ש"מדבר" (המבטא שממה) ו"סיני" (מלשון שנאה), יהיו הכנה למתן התורה?
הדברים יובנו על-פי התנאים הנחוצים ללימוד התורה. ההכנה העיקרית לקבלת התורה היא פינוי הדעת מכל ענייני העולם, כדי שלא יבלבלו את האדם מן העיסוק בתורה. אדם הרוצה ללמוד תורה, צריך לגשת אליה בהיותו מנותק לחלוטין מכל דבר שעלול להסיח את דעתו.
ההתנתקות הנדרשת היא לא רק מענייני עולם ומעניינים שמחוץ לתורה, אלא אף מענייני התורה שאינם שייכים לנושא הנלמד. אמנם מטרת הלימוד היא 'ללמוד וללמד' וגם כל חלקי התורה קשורים ואחוזים זה בזה, אבל כל אלה הם שלב שני בלימוד, ואילו כאשר האדם ניגש אל הלימוד, עליו להתרכז אך ורק ב'ללמוד' ולנתק את תשומת-ליבו גם מה'ללמד' ומשאר חלקי התורה.
גישה זו באה לידי ביטוי ב'מדבר'. מדבר אינו מקום יישוב, אין בו בני-אדם אחרים ולא שום דבר שיכול להסיח את הדעת. ממש כך צריך יהודי לגשת ללימוד התורה - עליו להרגיש כאילו הוא במדבר, שאין לו מאומה מלבד התורה. וכלשון חז"ל: "כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר, אינו יכול לקנות את החכמה והתורה".
אך ב'מדבר' כשהוא לעצמו אין די, ויש צורך גם ב'סיני', מלשון שנאה. כשיהודי ניגש ללימוד התורה, לא די בכך שהוא מנתק את עצמו מענייני העולם, אלא הוא צריך לחוש שנאה כלפיהם. צריך שתהיה בו הרגשה שאינו יכול לשאת דברים שמחוץ לעולמה של תורה, מכיוון שהם מפריעים לגילוי אור התורה.
הכנה כזאת ללימוד התורה גורמת, שהאדם אכן יצליח לקבל את התורה, יצליח ב'ללמוד', ואז יוכל אחר-כך לעסוק כראוי גם ב'ללמד' וגם בטיפול נכון בענייני העולם.
שהרי התכלית אינה לשנוא את העולם, אלא רק לבטל את העניינים הבלתי-רצויים שבו, ואדרבה - להפכם לטוב, ולגלות שמציאותם האמיתית אינה אלא בשביל התורה. ועד שהעולם כולו ייעשה "דירה לו יתברך", בקרוב ממש בביאת משיח צדקנו
שבת שלום וחודש טוב

לעילוי נשמת רועי בן חגי

08/05/2026

הברכה המיוחדת

אחרי שהתורה מצוה על השמיטה — השנה השביעית, ועל היובל — שנת החמישים, היא מבטיחה ברכה למקיימי המצוות: “ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשובע וישבתם לבטח עליה”.
וכאן מופיעה שאלה: “וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו?”
על כך עונה התורה: “וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלש השנים”.
מדוע השאלה “מה נאכל בשנה השביעית” מופיעה רק אחרי כל הפרטים של מצות השמיטה, ולמה היא בכלל מתעוררת אחרי שרגע קודם כבר הבטיחה לנו התורה: “ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשובע”, ומפרשי המקרא מסבירים על כן שלא יקרו לא רעב ולא בצורת, אז מה פתאום מתעוררת הדאגה “מה נאכל”?
אלא, השאלה כאן לא באה בתוך התרסה חלילה, כשאלת הבן הרשע “מה העבודה הזאת לכם” — “איך נשמור שמיטה, הרי לא יהיה לנו מה לאכול”… אלא, זו שאלה של הבן החכם:
אחרי שהתורה כבר מצווה אותנו על השמיטה וגם מבטיחה לנו ברכה, בא הבן החכם ומנסה להבין כיצד תבוא הברכה. הרי בדרך כלל השם שולח את הברכה בתוך המעשה שלנו. אנחנו עושים את הכלי — חורשים את השדה וזורעים תבואה, והוא נותן את ברכתו — גשם, צמיחה ושפע וכדומה. אבל בשנת השמיטה, הרי “לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו” — הברכה לא באה בתוך הכלי שלנו. ועוד יותר מזה, לא רק שאנחנו לא עושים ‘כלי’ בשנה השביעית, אלא האדמה ממש חלשה ושזו שנת הספורות לשמיטה — לתת לאדמה לנוח שנה. אז איך בכל זאת תבוא הברכה, האם נזכה שירד לנו לחם מן השמים כמו המן שירד לעם ישראל במדבר?
על כך עונה התורה: אכן מתרחש כאן נס מיוחד. לא רק שלא ירד לחם מן השמים, אלא הברכה תבוא דווקא מהאדמה. בשנה השישית, בה האדמה לכאורה במצב הכי חלש, רגע לפני המנוחה של השנה השביעית — אז דווקא תבוא הברכה והיא תצמיח תבואה שתספיק לשלוש שנים!
השנה השביעית — אז דווקא תבוא הברכה והיא תצמיח תבואה שתספיק לשלוש שנים!
שנות קיום העולם מקבילות לשנות השמיטה — ששת אלפים השנים הראשונות הן כנגד שש שנות העבודה, והאלף השביעי הוא כנגד שנת השמיטה — ביאת המשיח, בה נקבל את השכר על עבודתנו.
גם כאן אפשר לשאול, איך יכול להיות שבאלף השישי — התקופה שלפני ביאת המשיח בה אנו נמצאים — אנחנו בכוחותינו הדלים והחלשים נצליח להביא את הגאולה?
לכן מבטיח לנו ה׳ שגם בשנה השישית — האלף השישי — תהיה ברכה מיוחדת. ודווקא העבודה שלנו מתוך קבלת עול ומסירות נפש, היא זו שתביא את הגאולה, שנזכה לראות בקרוב ממש בגילוי מלך המשיח

שבת שלום
לעילוי נשמת רועי בן חגי

01/05/2026

להעיר את הנרדמים

פרשתנו מתחילה בציווי של הקב"ה למשה : "אמור אל הכוהנים בני אהרן ואמרת אליהם". בפסוק זה מוכפל ציווי האמירה: "אמור אל הכוהנים... ואמרת אליהם". רש"י מביא על כך את פירוש חז"ל : "אמור ואמרת - להזהיר גדולים על הקטנים". כלומר, האמירה הכפולה באה ללמד, שהכוהנים המבוגרים צריכים להזהיר את הכוהנים הצעירים.
את האמירה הכפולה אפשר לפרש גם בדרך אחרת: אמירה אחת לכוהנים, ואמירה שנייה לבית-דין, שעליו להשגיח כי הכוהנים ישמרו כהלכה את דיני הכהונה. ואכן, בהמשך הדברים נאמר: "וידבר משה אל אהרון ואל בניו ואל כל בני-ישראל". מה לבני-ישראל ולדיני הכוהנים? מפרש רש"י: "להזהיר בית-דין על הכוהנים".
מה מאלץ אפוא את רש"י לפרש את "אמור... ואמרת" במשמעות "להזהיר גדולים על הקטנים" ולא במובן של "להזהיר בית-דין על הכוהנים"?
רש"י מעדיף את הפירוש הראשון, משום שיש בידינו כלל : "כוהנים זריזין הן". לכן אין צורך להזהיר את בית-דין עליהם, שכן הכוהנים עצמם זריזים בקיום מצוותיהם ואזהרותיהם. נשאר אפוא רק הפירוש "להזהיר גדולים על הקטנים".
מדוע אם-כן הזהיר משה את בית-הדין על הכוהנים? אלא משה רבנו הוסיף זאת כסייג מדעתו. אמנם גם הוא ידע ש"כוהנים זריזין הן", אבל מכיוון שנצטווינו "עשו סייג לתורה" , הוסיף משה רבנו סייג משלו וציווה את בית-הדין להשגיח על הכוהנים, כדי שגם אם יקרה מצב של חלישות בעבודת הכוהנים, ישגיח בית-הדין עליהם.
כשם שבעם-ישראל קיימת החלוקה בין כל ישראל ובין הכוהנים, שתפקידם להשרות קדושה מיוחדת על כל העם, כך קיימת חלוקה זו גם בנפש האדם: יש הגוף וכל איבריו, שמצד עצמם נוטים להימשך אחר ענייני העולם הגשמיים, ויש ה'כוהן' שבנפש - עצם הנשמה האלוקית, הדבקה תמיד עם הקב"ה, וממנה בא הכוח שהגוף וכל איבריו יהיו קדושים גם-כן.
וגם כאן יש שתי דרגות ב'כוהנים' עצמם: יש דרגה שבה "כוהנים זריזין הן", ואינם זקוקים לשום זירוז מבחוץ, ויש דרגה שבה יכול להיות מצב של 'שינה' ויש צורך בזירוז ובהתעוררות.
בעצם הנשמה ממש לא שייך שום עניין של שינה, שכן דרגה זו דבקה תמיד בקב"ה. אבל בנקודת התגלותה של נקודה זו במוח האדם (בבחינת החכמה שבנפש) יכול להיות מצב של שינה. על כך נאמר : "אני ישנה וליבי ער" - גם כשנקודת האמונה שבמוח האדם ישנה, הרי עצם הנשמה ("וליבי") ער לגמרי.
תפקידו של האדם אינו לחדש וליצור את נקודת האמונה (כי היא קיימת תמיד בשלמותה) אלא רק להעירה משנתה, ואז יעשה את המוטל עליו כדי מלא את תכלית חייו עלי-אדמות ולהביא את הגאולה האמיתית והשלמה בגילוי מלך המשיח בקרוב ממש
שבת שלום
לעילוי נשמת רועי בן חגי

24/04/2026

ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה ♥️

בפרשתנו מופיע הציווי "ואהבת לרעך כמוך". מובן מאליו שמי שמקיים את הציווי הזה נמנע מגזל ומגניבה, מנקימה ומנטירה, והוא מקיים את כל המצוות שבין אדם לחברו – שהרי הוא אוהב את זולתו "כמוך". מדוע אפוא צריכה התורה למנות את כל המצוות שבין אדם לחברו ואינה מסתפקת בציווי "ואהבת לרעך כמוך"?
את התשובה לכך נותן רש"י בפירושו לפסוק, בשם רבי עקיבא: "זה כלל גדול בתורה". כלומר, מצוות אהבת-ישראל היא כלל, וכמו כל כלל, יש לו פרטים, שהם הציוויים המוגדרים, העוסקים כל אחד ואחד בפרט זה או אחר של הכלל הגדול. יש בתורה עוד דוגמאות למצווה כוללת, שאחריה באים פרטים.
אך עדיין אפשר להוסיף לשאול: אכן, מצאנו בתורה כלל ופרטים, אולם במה דברים אמורים, כאשר הפרטים נמנים בסמיכות לכלל, ואז ברור שהם הפרטים של אותו כלל; אולם בנידון שלנו, הלוא הפרטים מפוזרים בכמה מקומות בתורה, ואם-כן איך אפשר לומר שכל אלה פרטים של כלל שכתוב במקום אחר ורחוק מהם?
התשובה לכך רמוזה גם היא במאמרו של רבי עקיבא: "זה כלל גדול בתורה". כאשר מדובר בכלל רגיל, הפרטים צריכים להיכתב בסמיכות לו; אולם "ואהבת לרעך כמוך" הוא "כלל גדול בתורה" – כלל מרכזי הנחלק לפרטים רבים בכל התורה כולה, ובכלל כזה אין הכרח (וגם בלתי-אפשרי) שכל הפרטים ייכתבו סמוך לו.
בכך גם ניתנת תשובה לשאלה גדולה ומרכזית: האדם אדון על מעשיו, ובתחום זה אפשר לצוותו לעשות או להימנע מלעשות דבר-מה; אבל לא כל אחד ואחד מסוגל ליצור רגשות בליבו, שאפשר לצוותו על כך. איך אפשר אפוא לצוות כל יהודי לחוש אהבה בליבו כלפי כל יהודי שני, ועד לאהבה בדרגת "כמוך"?
אולם על-פי דברי רבי עקיבא ש"ואהבת לרעך כמוך" הוא "כלל גדול", שפרטיו הם כל המצוות שבין אדם לחברו, מובן שהציווי המעשי אינו על רגש שבלב (שבזה קשה לצוות כל אחד ואחד), אלא בקיום הפרטים, שהם היישום בפועל של הציווי "ואהבת לרעך כמוך".
כאשר יהודי מקיים בפועל את הציוויים הפרטיים – החל מאלה המנויים קודם לכן: "לא תלך רכיל... לא תשנא... לא תיקום", ועוד לפני-כן: "לא תגנובו" וגו' – בזה באה לידי ביטוי המשמעות המעשית של מצוות אהבת-ישראל. יהודי זה מתנהג בפועל כלפי הזולת כפי שהוא רוצה שיתנהגו עמו.
העובדה שמאמר זה אמר רבי עקיבא טומנת בחובה עוד רמז. רבי עקיבא אמר: "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום". מזה עולה, שהיחס שבין יהודי אחד לחברו הוא יחס בין אחים. כאשר יהודי יתבונן בעובדה זו, שהיהודי השני הוא אחיו – ממילא יתעורר גם בליבו רגש של אהבה אליו, וכך יגיע לא רק לקיום המעשי של המצווה (בקיום הפרטים, כנ"ל), אלא גם ברגש של אהבה "לרעך כמוך" בליבו.
בימים אלה חשוב לעשות עבודה עצמית כל אחד בעצמו. ונתחזק בעניין אהבת הזולת. ואהבת ישראל נביא את הגואל בקרוב ממש
שבת שלום
לעילוי נשמת רועי בן חגי

10/04/2026

לא להחמיץ את השעה

אחד הפרטים החשובים בסיפור יציאת מצרים הוא,שהגאולה הייתה "בעצם היום הזה". חז"ל מסבירים, שבאותו רגע שהגיע הקץ– יצאו בני-ישראל ממצרים, ולא עיכבן המקום אפילו "כהרף-עין". נוסף על כךנאמר, שלו היו בני-ישראל מחמיצים את רגע הגאולה, היו מאבדים אותה לגמרי.
דבר זה אינו מובן כלל: הרי שלב זה כבר היה לאחר עשר המכות, שגרמו למצרים להאיץ בבני-ישראל לצאת ממצרים – במה אפוא היה הכרח לצאת לגאולה דווקא באותו 'הרף-עין', שאילו היו מאחרים בו היו מחמיצים את הגאולה ?
אלא שהסכנה בהתמהמהות אינה מחשש שהמצרים יתחרטו,אלא בגלל הדאגה שמא בקרב היהודים יימצאו מי שיתחרטו ולא יחפצו לעזוב את החיים המוכרים במצרים וללכת למדבר כדי לקבל את התורה. לכן כאשר הגיע הקץ, אותו רגע המתאים ליציאה מטומאת מצרים, היה אסור להחמיצו ולא להתעכב אפילו כהרף-עין.
מכאן עלינו ללמוד הוראה נצחית: כל אחד ואחת מעם -ישראל מצווים 'לצאת ממצרים'. זה השחרור של הנפש משעבוד הגוף, הנטיות הגשמיות וההרגלים האישיים, וגם ההיחלצות מכבלי הסביבה החומרית. שחרור זה בא על-ידי ההקשבהלקריאה האלוקית: "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים... והייתי לכם לאלוקים".
קריאה זו נצחית. יציאת מצרים חייבת להתחולל בכליום ויום. כל יום הוא זמן "הקץ", שעת-הכושר להיענות לאותה קריאה. אך יש מי שמתמהמהים ודוחים את שעת-הכושר לימים הנוראים או לשבתות ולחגים. וגם מי שבמקרה הטוב מזכירים את יציאת מצרים בכל יום, בעת התפילה, הם מצמצמים אותה לזמן התפילה בלבד,ומחמיצים את שעת-הכושר בשאר שעות היום.
גם בחיי הכלל יש שעת-כושר ליציאה מ'מצרים', ומובן שחשיבותה גדולה פי כמה וכמה. שעת-הכושר הבלתי-רגילה המתדפקת על דלתנו היא תנועתה תעוררות חזקה לשוב למקורות האמיתיים של עם-ישראל. התעוררות זו מתחוללת בחוגים רחבים, ובמיוחד בקרב בני-הנוער. הם מוכנים לשמוע את האמת, ואפילו אם עדיין אינם מוכנים לקבל עליהם את עול המצוות ולעשות בבת-אחת תפנית חדה באורח-חייהם, עם זה הםבשלים לשמוע את האמת הטהורה, את היהדות האמיתית, ללא כל פשרות.
הניסיון הוכיח, שכאשר הצעירים שומעים את קולהיהדות האמיתית, ללא פשרות– הם נמשכים אליה, ורבים מהםמתחילים להשתית את חייהם על אדני התורה והמצוות, בהחלטיות ומתוך התלהבות. אולם אף שהתעוררות זו כבר קיימת כמה שנים– עדיין לא ניצלו את שעת-הכושר במידה הראויה.
מכאן החשיבות שלא להתעכב אפילו "כהרף-עין". ישלנצל במידה המירבית את שעת-הכושר, לסייע ליהודים נוספים להשתחרר מכל השעבודים,ובעיקר מהרעיון של "נהיה ככל הגויים". וכך תתקיים ההבטחה: "ישראל עושים תשובה ומידהם נגאלים– "בגאולה האמיתית והשלמה על-ידימשיח-צדק שיבא ויגאלנו תיכף ומיד ממש

שבת שלום
לעילוי נשמת רועי בן חגי

Address

האומן 22
Jerusalem

Opening Hours

Monday 09:00 - 16:00
Tuesday 09:00 - 16:00
Wednesday 09:00 - 16:00
Thursday 09:00 - 16:00
Sunday 09:00 - 16:00

Telephone

02-6433045

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when יוסי רייניץ ביטוחים posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Share