יוסי רייניץ ביטוחים

יוסי רייניץ ביטוחים יוסי רייניץ, מתגורר בביתר עילית ועוסק בתחום הביטוח משנת 1997 בהצטרפותו לסוכנות המשפחתית "סוכנות קשב", הפועלת כבר 35 שנה בכל ענפי ביטוח

07/08/2026

הכח לברכה

פרשת השבוע אותה נקרא בשבת זו, ממנה מתברך ראש חדש אלול, מתחילה בפסוק: “ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה”.
כל מלה בפסוק הזה מלמדת אותנו, על הכוחות המיוחדים שהשם נותן לנו בימים אלה, בשביל שנוכל להתקרב אליו:
“אנכי” זה השם בעצמו. כאשר השם בעצמו מתגלה אלינו ונותן לנו כוחות, אנחנו יכולים ללמוד תורה ולקיים מצוות מתוך אמונה מוחלטת בהשם, כמו מישהו שאנו רואים אותו מולנו.
כפי שמסופר על רבי יוחנן שלפני פטירתו ברך את התלמידים שלו שייראו ויפחדו מהשם, כמו מבני אדם. שאלו אותו התלמידים, האם זה מספיק? האם לא צריכים לירא מהשם יותר מאשר מבני אדם?! השיב להם רבי יוחנן, שכמו שאנחנו מתנהגים יפה כאשר אנחנו רואים ויודעים שמישהו מסתכל עלינו, כך אנו צריכים “לראות” ולהרגיש שהשם תמיד נמצא מולנו.
“נותן לפניכם היום” – את הכוח המיוחד הזה השם נותן לנו, כמו אדם שנותן מתנה לחבר שלו, מכל הלב, ובשפע גדול. והכוח הזה נכנס בתוכנו, בפנימיות של כל יהודי.
זה לא משהו ישן, שניתן לנו פעם, אלא חדש ורענן! בכל יום השם נותן לנו את הכוח מחדש, כמו מתנה חדשה שקיבלנו היום בבקר ואנו שמחים ומתלהבים ממנה.
“ברכה וקללה” – בכוח הזה אנו משתמשים ומנצלים, כדי לעשות את רצון השם ולקיים את המצוות שמביאות לנו ברכה, ולהיזהר מהעברות שגורמות את ההפך מהברכה.
וכך אנו זוכים להכתב ולהחתם לשנה טובה ומתוקה ויהי רצון שנזכה לראות בקרוב ממש את הברכה לכל אחד ואחת וגילוי מלך המשיח בקרוב ממש
שבת שלום

לעילוי נשמת רועי בן חגי

31/07/2026

המזוזה תמיך בשבילך

בפרשתנו מוזכרת מצוות המזוזה: "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך". הרמב"ם, בסוף הלכות מזוזה, מוסיף ומציין: "חייב אדם להיזהר במזוזה... אמרו חכמים הראשונים, כי מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו – מוחזק הוא שלא יחטא, שהרי יש לו מזכירין רבים".
העובדה שהרמב"ם מביא מאמר זה דווקא בהלכות המזוזה דורשת ביאור. הלוא קודם לכן פירט את הלכות התפילין, ושם לא הזכיר זאת. ואם רצה להמתין עד שיבאר את דיני כל שלוש המצוות, היה עליו לחכות ולהביא זאת רק בהמשך, בהלכות ציצית?
יש לומר, שכאן רוצה הרמב"ם לבטא סגולה מיוחדת שיש במצוות המזוזה. בדבריו אלה מבקש הרמב"ם לעורר את האדם "להיזהר במזוזה" – זהירות מיוחדת שמעבר לעצם קיום המצווה. אחרי שהאדם קבע את המזוזה בפתחי הבית, כדת וכדין, הוא נדרש "להיזהר במזוזה".
הזהירות המיוחדת נובעת מכך שבמזוזה כלול "ייחוד השם, שמו של הקב"ה", ולכן "כל זמן שייכנס ויצא" עליו לזכור את אהבתו של הקב"ה לעם-ישראל "ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן". כלומר, עצם קיומה של המזוזה מזכירה ליהודי את נוכחותו של הקב"ה ואת חובתו של האדם כלפיו.
בעניין זה יש יתרון מיוחד למזוזה על התפילין והציצית. בתפילין ובציצית צריך האדם לעשות פעולה מיוחדת – להניח תפילין, ללבוש ציצית. לא די בעצם הקיום המעשי של המצווה, עליו גם להתבונן במשמעות התפילין ובזיכרון שהציצית מעוררת, ואז המצוות הללו פועלות על האדם את פעולתן.
לעומת זאת, במזוזה אין האדם נדרש לשום עשייה ולפעולה כלשהי. לפני שנים קבע את המזוזה בפתח הבית, ומאז, בכל פעם שהוא נכנס ויוצא, פועלת עליו המזוזה את פעולתה ומזכירה לו את חובתו כלפי הקב"ה.
מעלה נוספת של המזוזה, שהיא נותנת לאדם כוח לפעולותיו מחוץ לד' האמות של התורה והקדושה. כשיהודי מתעטף בציצית ומתעטר בתפילין, הוא מובדל באותו זמן מענייני העולם ומתקשר עם הקב"ה. אולם המזוזה קבועה דווקא בפתח הבית, והיא מזכירה ליהודי את הקב"ה דווקא בשעה שהוא יוצא מתוך ביתו אל העולם.
לכן מביא הרמב"ם דווקא בעניין המזוזה את מאמר חז"ל על המצוות המזכירות ליהודי את הקב"ה והמגינות עליו שלא יחטא. דבר זה נותן ליהודי כוח להיות קשור עם הקב"ה גם בהיותו 'בחוץ', ויתרה מזו – לא זו בלבד שאין הוא מושפע מהעולם החיצוני, הוא מחדיר את אור התורה והקדושה גם בעולם החיצוני ומכשיר אותו לגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש
ואם אתם צריכים עזרה בהתקנת או בדיקת מזוזה. דברו איתי

שבת שלום
לעילוי נשמת רועי בן חגי

24/07/2026

תפילה מהלב

בפרשה ואתחנן אנו קוראים את הפרשה הראשונה של “שמע” – “ואהבת את ה’ אלוקיך”.
כאשר עושים משהו מתוך רגש של אהבה ויראה לה’ – גם דבר קטן שנעשה עם מעט הכוונה, הרי הוא טהור וקדוש ויש לו כוח עוד יותר מהדבר הכי גדול שנעשה ללא אהבה ויראה. לפי זה נבין את הסיפור הבא:
פעם אחת ביום הכיפורים ראה הבעל שם טוב שהמשפט והדין קשה ביותר, ולא רוצים לתת לבני ישראל את כל הברכות וכל הדברים הטובים שהם צריכים במשך השנה, ולכן הוא התאמץ בתפילתו במסירות ובבכיות בדבקות יתירה, וכן התלמידים, בראותם את גודל המרירות והבכיות של הבעל שם טוב בתפילתו, הגבירו גם הם את דבקותם בתפילה, אך כל זה לא הועיל.
וכך התקרב הזמן לסיים היום, תפילת נעילה, כאשר בעוד זמן מה ייגמר וייקבע פסק הדין על כל השנה כולה.
בבית הכנסת שבו התפלל הבעל שם טוב, היה נוכח באותה שעה ילד יהודי, שהוריו לא שלחו אותו ל”חדר” או לישיבה, ולכן גדל מבלי לדעת מאומה מענייני יהדות, תורה ומצוות. אך כיוון שהיה ילד יהודי, עם לב יהודי חם – כשראה שמסביבו עומדים יהודים ובוכים בתפילתם, ובכייתם הולכת ומתגברת, רצה גם הוא להתפלל ולבקש מהשם… אבל כיוון שהיה “עם הארץ”, מבלי לזכות באשר ללמוד ב”תלמוד תורה” וישיבה – לא ידע להתפלל, ואפילו לא לקרוא את האותיות, כך שלא הייתה לו ברירה אלא להביע זאת בדרכו הוא, לפי הרגש שלו.
ובכן, בהיותו בן כפר, מצא חן בעיניו ביותר קריאתו של התרנגול בכל בוקר: “קוקוריקו!”, ולכן, בראותו שכולם מתפללים מתוך הסידור ובמחזור מתוך רגש רב ובכי – נזעק גם לבו היהודי ברגשי אש של אהבה להשם, וזעק בכל הכוחות: “קוקוריקו!”…
אחר כך סיפר הבעל שם טוב, שמה שלא יכלו לפעול כל התפילות, כיוון שלא היה מעומק הלב כל כך, ולכן לא הגיעו כל כך למעלה – הנה הצעקה הפשוטה “קוקוריקו” של הילד שלא ידע מאומה, אפילו לא קריאת האותיות, אבל צעק ברגשי אש של אהבה להשם, ומתוך יראה מפני הדין והמשפט – הרי זה קרע את רע גזר הדין, ופעל שייפסק למעלה שתהיה שנה מבורכת לכל בני ישראל.
“יהיה הלימוד לכל אחד מאתנו ולכל בני ישראל:
צריך לעשות כל דבר מתוך רגש של אהבה לכל הדברים הטובים, ורגש של יראה מכל הדברים הבלתי רצויים. ואז מקבל השם מתוך תענוג גדול ביותר אפילו פעולה קטנה, וגם ממלא את כל הבקשות של המתפלל אליו ויהוליכו בדרכיו, בכל המצטרך לו, להצלחה בכל ענייניו.”ונזכה בקרוב ממש לקץ הגלות ולראות את התגלות מלך המשיח

שבת שלום
לעילוי נשמת רועי בן חגי

17/07/2026

שבת של אור

את חומש דברים מתחילים תמיד לקרוא בשבת שלפני תשעה באב (או אף בתשעה באב עצמו, כשהוא חל בשבת). מובן אפוא, שחייב להימצא קשר בין ספר זה, 'משנה תורה', ובין עניינם של ימים אלה, ימי בין המצרים.
מוסבר בתורת החסידות שאף שימי בין המצרים הם ימי אבל וצער, השבתות שבהם הן בבחינת 'הקדמת רפואה למכה'. כאשר מקדימים את הרפואה למכה, משמעות הדבר היא, שמלכתחילה אין כאן מכה (אם הרפואה באה לאחר המכה, אף אם הרפואה הייתה שלמה ומלאה, עדיין נשאר מהמכה רושם כלשהו והחולה נקרא 'חולה שנתרפא'. אולם כאשר הרפואה קודמת למכה, אין כאן מלכתחילה שום מקום למכה). זה עניינן של השבתות הללו – הן עומדות מעל כל העניין של הגלות והחורבן ושוללות אותו מעיקרו.
את מעלתה המיוחדת של השבת רואים גם בעניין החטא הראשון, חטא עץ-הדעת. חטא זה, שנכשל בו אדם הראשון ביום השישי לבריאה, גרם חשכה בעולם כולו, ואף-על-פי-כן לא פגע הדבר במעלתה של השבת. אמרו חז"ל, שבשבת זו היה אור כל היממה ולא היה חושך כלל.
כאן באה לידי ביטוי מעלתה המיוחדת של השבת, העומדת מעל כל גדרי החטא, עד שהחטא אינו עושה שום רושם ואינו גורם שום פגם בקדושתה של השבת. וכשם שחטא עץ הדעת, שורש כל החטאים, לא פגם במעלתה של השבת, כך אין פוגמים בה כל שאר החטאים, וממילא היא עומדת למעלה גם מעניין החורבן והגלות, שהם תוצאה של החטאים הללו.
מהות פנימית זו של השבת משתקפת גם בהלכה. הדין הוא, שבשבתות בין המצרים, לרבות בשבת שבתוך תשעה הימים ואף אם תשעה באב עצמו חל בשבת – אסור לנהוג שום מנהג אבלות, מהאבלות של ימי בין המצרים. להפך, מצווה להתענג ולשמוח בשבת זו.
השבתות הללו עומדות מעל כל עניין הגלות והחורבן, ולא זו בלבד אלא שהן אף 'מרפאות' את ה'מכה' של הגלות. השבתות הן מעין 'יום שכולו שבת', כפי שיתגלה לעתיד לבוא, בזמן הגאולה, כאשר גם אנחנו נבין את הטוב הפנימי שהיה צפון בתוך הגלות.
כל דבר מתחיל בתורה, ולכן גם עניין זה בא לידי ביטוי בכך שמתחילים לקרוא את חומש דברים לקראת תשעה באב. בחיצוניותו יש בו דברי תוכחות ומוסר על הירידה והחטאים של בני-ישראל, אך בפנימיותו הוא מתווה את הדרך לגאולה השלמה, כמרומז בפסוק "עד הים האחרון", שעליו דרשו חז"ל – עד היום האחרון – בגאולה העתידה לבוא על-ידי משיח-צדקנו, בקרוב ממש.
וכמו-כן מבטאת פרשת דברים, שגם כשיש צורך לומר לעם-ישראל דברי תוכחה, צריך להיטיב עמם קודם לכן. כך גם הקב"ה צריך לתת לעם-ישראל שפע של ברכה, בהרחבה בגשמיות וברוחניות, ורק לאחר מכן דברי תוכחה, וגם אז – דברי תוכחה רק בתורה, שהיא תורת חסד, שמטרתם הכנה לגאולה האמיתית והשלמה שנזכה בהתגלות מלך המשיח בקרוב ממש
שבת שלום
לעילוי נשמת רועי בן חגי

10/07/2026

המסע בחיים שלנו

פרשת מסעי נפתחת במילים "אלה מסעי בני-ישראל", ואז התורה מפרטת את המקומות שבהם חנו בני-ישראל במשך ארבעים שנות נדודיהם במדבר. הדבר מעורר מיד תמיהה: אם הדגש הוא על המקומות שבהם חנו, מדוע נאמר "אלה מסעי בני-ישראל" ולא "אלה חניות בני-ישראל"?
השאלה מתחזקת עוד יותר על-פי תורתו הידועה של הבעש"ט, שארבעים ושניים המסעות שהיו אצל בני-ישראל קיימים בחיי כל אדם, מלידתו ועד כניסתו אל ארץ החיים העליונה. הבעש"ט מסביר, שכל אחד ואחד מהמקומות שבהם חנו בני-ישראל מסמל מדרגה מסויימת בעבודת ה', שאליה צריך האדם להגיע. הדגש הוא אפוא על ההגעה למדרגות הללו, ולא על המסע ("מסעי") אליהן.
אלא בכך מבקשת התורה לסמן לאדם את דרך החיים הרצויה - עליו להיות כל הזמן ב'מסע', בתנועה מתמדת של עלייה והתקדמות. האדם נדרש להיות במדרגת 'מהלך' ולא בדרגת 'עומד'.
'עמידה' פירושה שעומדים באותו מקום. גם אם יש בו עליות, אלה עליות יחסיות ומוגבלות, במסגרת אותו מקום. 'הליכה' (אמיתית) פירושה, שהאדם עוזב לגמרי את מקומו הקודם ועולה למדרגה גבוהה לאין-ערוך ממדרגתו הקודמת. לזאת רומזת התורה בפסוק "אלה מסעי" - צריך תמיד להיות בתנועה של "מסעי", עלייה מדרגה אל דרגה.
מבואר בתורת החסידות, שארבעים ושניים המסעות במדבר רומזים גם-כן לשלבים השונים בגלותו של עם-ישראל, כשהוא שרוי ב'מדבר העמים'. נמצא אפוא, שה'חניות' מסמלות את שלבי הירידה והגלות, כאשר עם-ישראל מתעכב בגלות. אף-על-פי-כן נקראות גם ה'חניות' בשם "מסעי", כי בעומק הדברים גם הן חלק מהנסיעה ומהעלייה.
התכלית והכוונה של הירידה בגלות, היא הגאולה שבאה לאחריה. זו ירידה שלצורך עלייה. דווקא על-ידי הירידה באה העלייה הגדולה, וזו עלייה לדרגה גבוהה לאין-ערוך מהמצב שהיה קודם הירידה, בדוגמת יתרון האור שבא מן החושך.
מכאן יכול כל יהודי לשאוב עידוד ותקווה: גם אם נכשל חלילה בחטא ועבר על רצון ה', אל לו להתייאש. עליו לפעול שיהיה "יתרון האור מן החושך", שדווקא מתוך הירידה והחטא יבוא לידי עלייה והתחזקות בעבודת ה', שבזה יתרונה של עבודת התשובה. כאשר יעשה כן יתברר בסופו של דבר, שגם הירידה הייתה בפנימיותה התחלה של העלייה.
וכך גם הירידה הגדולה של הגלות אינה צריכה לייאש אותנו חלילה. עלינו לזכור, שגם ירידה זו היא חלק מ"מסעי", שיביאו לעלייה הגדולה של "והפכתי אבלם לששון", עד ש"יהפכו ימים אלה לששון ולשמחה ולמועדים טובים" במהרה בימינו אמן
שבת שלום
לעילוי נשמת רועי בן חגי

כרע שכב כארי וכלביא, מי יקימנו". ימי הגלות מתחילים (במובן מסוים) כבר בחורבן הבית הראשון, ותסתיים רק בביאת המלך המשיח (ימ...
26/06/2026

כרע שכב כארי וכלביא, מי יקימנו".

ימי הגלות מתחילים (במובן מסוים) כבר בחורבן הבית הראשון, ותסתיים רק בביאת המלך המשיח (ימי הבית השני נכללים אף הם בימי הגלות, שהרי "חמישה דברים חסרו בבית שני"). בתקופת הגלות נחשף עם-ישראל לגלי שינאה ודיכוי מצד אומות-העולם, ולכאורה הוא נשלט על-ידם.

על תקופה זו של ימי הגלות מכוונים דברי בלעם בנבואתו: "כרע שכב כארי וכלביא, מי יקימנו". בימי הגלות עם-ישראל הוא בבחינת 'כרע' ו'שכב' - במובן של ירידה ותרדמה. הוא איננו במלוא כוחותיו ועוצמתו, אלא כפוף ורדום. זו הגלות.
אך גם בזמן הגלות, כשעם-ישראל 'כרע' ו'שכב', הוא נמשל לארי וללביא. אין זו נפילה של חוסר-אונים, אלא כריעה ושכיבה של ארי ולביא, שתוקפם נשמר גם כשהם כורעים לארץ. האריה והלביא עצמם הם שכרעו ושכבו, ולא כוח חיצוני הכריע אותם. וכמו שכתוב בזוהר, שהאריה הוא תקיף והלביא תקיף עוד יותר, וכך ישראל "תקיפים הם" גם בזמן הגלות.
מכאן מובן, שגם בזמן הגלות אין לאומות-העולם שליטה אמיתית על עם-ישראל. כי על-פי ההלכה, אי-אפשר להיות בעל-בית על אריה. יש דיון בהלכה אם אפשר לביית אריה על-ידי אילוף, שכן הוא נשאר תמיד חזק בטבעו, ולאיש אין שליטה עליו.
כך גם עם-ישראל: כל עניין הגלות אינו דבר מובן, שהרי איך ייתכן שעם-ישראל יהיה נשלט על-ידי אחרים? אלא כל זה נובע רק מרצון ה', שהביא את העם לבחינת 'כרע שכב'. אך במה דברים אמורים? בענייני העולם, אולם בכל הקשור לתורה ולמצוותיה - אין לגלות שום שליטה, ואין שום מניעה אמיתית ליהודי לעבוד את ה' ולמלא את כל מצוותיו.
כ"ק אדמו"ר הרש"ב (רבי שלום-דובער) מליובאוויטש אמר פעם: "רק הגוף היהודי נמסר לגלות ולשעבוד המלכיות, אבל הנשמה היהודית לא שולחה לגלות ולא נמסרה לשעבוד המלכיות. עלינו להכריז גלוי לעין-כל, שבכל הקשור לדתנו, התורה והמצוות ומנהגי-ישראל - אין לזרים שום סמכות, ואין כוח בעולם שיוכל לשנות בזה משהו".
לפעמים נדמה לנו שעולם כמנהגו נוהג ושכביכול יש לעולם שליטה על ה'ארי' וה'לביא' - על עם-ישראל. זהו ההעלם וההסתר שקיים בזמן הגלות, שנותן מקום לאשליה כאילו יש לאחרים שלטון על העם היהודי. לכן מראה לנו הקב"ה מפעם לפעם, גם בזמן הגלות, ניסים גלויים ממש, שמזכירים לכולנו כי "אין עוד מלבדו".
הניסים הללו, שמתרחשים בכל דור ודור, כולל הניסים והמופתים שמתגלים על-ידי הצדיקים שבכל דור, שוברים במידה מסויימת את ההעלם וההסתר של העולם, עד שהכול יכולים לראות בעיני בשר, כי העם היהודי הוא תמיד בבחינת 'ארי' ו'לביא', שגם כאשר 'כרע' ו'שכב' - הרי בפנימיות הדברים הוא בן-חורין ואין לגלות שליטה עליו. זה מסר אקטואלי לימים שלנו , אנחנו על סף הגאולה ורואים שמוחש שאל לנו לסמוך על אומות העולם. ואנחנו נשענים על אמונתנו אני מאמין בביאת המשיח ואחכה לו בכל יום שיבא בקרוב ממש בגאולה השלימה

שבת שלום
לעילוי נשמת רועי בן חגי

19/06/2026

הזכויות יכולות להימחק

כשהתקרבו בני-ישראל לארצו של עוג מלך הבשן, מספרת התורה: "ויצא עוג מלך הבשן לקראתם", ואז אמר הקב"ה למשה: "אל תירא אותו, כי בידך נתתי אותו". לשם-מה היה צורך להרגיע את משה, שלא יפחד?
מפרש רש"י: "שהיה משה ירא להילחם, שמא תעמוד לו (לעוג) זכותו של אברהם". עוג עזר לאברהם אבינו, וסיפר לו שלוט נלקח בשבי. בעקבות מידע זה מיהר אברהם לצאת להילחם בארבעת המלכים ששבו את אחיינו, ניצחם ושחרר את לוט. עתה חשש משה, שזכותו זו של עוג תעמוד לו, ובני-ישראל לא יוכלו לנצחו במלחמה, אלא יאלצו לחפש דרך אחרת להיכנס לארץ-ישראל
רש"י מדגיש "שהיה משה ירא". לא נאמר שבני-ישראל פחדו מפני עוג, אלא דווקא משה רבנו חשש מפניו. איך ייתכן שבני-ישראל לא פחדו, ואילו משה רבנו "היה ירא"?
אלא יראתו של משה לא הייתה מפני גבורתו של עוג. גם בני-ישראל לא פחדו מגבורת עמי הארץ, וכפי שהתורה מספרת קודם-לכן, שכאשר שלח משה שליחים "לרגל את יעזר", לא הסתפקו השליחים בריגול העיר, אלא הלכו וכבשו אותה, באמרם: "בטוחים אנו בכוח תפילתו של משה". גם מפני עוג לא חששו, אולם משה ראה דבר שבני-ישראל לא ראו, ולכן חשש מפניו.
משה רבנו היה אוהב ישראל, וראה את גודל מעלתם של ישראל. הוא ידע שבני-ישראל ראויים שייעשו להם ניסים גדולים, ולכן לא חשש מכוחם ומגבורתם של עמי כנען. אך דווקא בגלל הכרתו במעלתם של ישראל ידע גם להעריך את גודל זכותו של מי שמסייע לעם-ישראל. וכאן חשש, שמא זכותו של עוג תעמוד לו.
למעשה, עוג איבד את זכותו כאשר ביקש להשמיד את עם-ישראל. חז"ל מספרים, שעוג, שהיה ענק בעל ממדים אדירים, עקר הר ששטחו כשטח מחנה ישראל, ורצה להשמיד את כל ישראל. במעשה זה איבד לגמרי את הזכות שהייתה שמורה לו, מזה שסייע בשעתו לאברהם, ובני-ישראל היו יכולים להרגו.
לכן נאמר "ויכו אותו", בלשון רבים, אף שהקב"ה אמר למשה: "בידך נתתי אותו". מלכתחילה ניתן הכוח להכות את עוג למשה רבנו בלבד, על-פי ציווי ה', אולם מכיוון שעוג ביקש להשמיד את ישראל, איבד לגמרי את הזכות שהגנה עליו, ועתה היו יכולים כל ישראל להכותו.
מכאן אפשר ללמוד הוראה, שרועי ישראל מוסרים לעם-ישראל את הכוחות האלוקיים הניתנים להם. על-ידי מסירות-נפשם יכול כל יהודי להיכנס מיד 'לארץ-ישראל', במשמעותה הרוחנית, ואין הוא צריך להכניע את עוג, שכן כבר "ויכו אותו", והכינו לכל יהודי את הדרך. זו ההכנה לכניסה הגשמית לארץ-ישראל, גם בימים אלו. יש מנהגים שהגנו על עם ישראל. אבל אם יפעלו הפוך. הזכויות שלהם יכולות להעלם
ואנחנו נתפלל שתהיה לכל שונאנו מפלה
ונתפלל לרפואה שלמה לכל הפצועים והצלחה רבה לכל הלוחמים ונזכה בקרוב ממש לגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח-צדקנו,
שבת שלום
לעילוי נשמת רועי בן חגי

12/06/2026

לחבר בין קודש לחול

פרשת השבוע נקראת קורח, על-שם קורח שפתח במחלוקת נגד משה ואהרן. דבר זה מעורר תמיהה: הלוא מהפסוק "ושם רשעים ירקב", לומדת הגמרא שאין להזכיר שמו של רשע; וכאן, לא רק שמזכירים את שמו של קורח, אלא אף מנציחים אותו בכך שכל הפרשה נקראת על שמו!
מסביר הרבי , שגם במחלוקת קורח ועדתו טמונה בסופו של דבר נקודה חיובית, ולכן נקראת הפרשה על שמו. כדי להבין זאת, יש להתעמק בתוכנה ובמהותה של המחלוקת שניהל.
טענותיו של קורח נראות לכאורה מוזרות. הוא טוען: "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'". כלומר, הוא מטיף לשוויון ולביטול פער של מעמדות. מנגד, קורח ועדתו מבקשים בעצמם להיות כוהנים (כפי שמשמע מתשובת משה: "וביקשתם גם כהונה" ). מזה נראה, שקורח לא חלק על עצם מושג הכהונה, אלא על אופיה.
ואכן, קורח הכיר בייחודם של הכוהנים. הוא ידע שכל ישראל עסוקים בענייני עולם, בענייני עשייה גשמיים, לעומת הכוהנים המובדלים מהוויות העולם ועסוקים רק בענייני קודש (ובפרט הכוהן הגדול, עליו נאמר: "ומן המקדש לא ייצא" ). על כך לא חלק קורח. אבל הוא רצה בהפרדה מוחלטת בין הכוהנים ובין העם. הפריעה לו העובדה, שהכוהן משפיע על העם ומנסה להעלות את העם למעלה.
מחלוקת קורח הייתה על הזיקה שיש בין הכוהנים לבין העם. הוא רצה בכהונה שמופרדת מחיי העם - קודש לחוד וחולין לחוד. טענתו הייתה, שענייני החולין הם מטרה בפני עצמה ואין הכרח שיתחברו עם הקדושה שמיוצגת על-ידי הכוהנים.
לכן טענת קורח ועדתו "ומדוע תתנשאו" לא עמדה בסתירה לתשובת משה רבינו "וביקשתם גם כהונה", כי הם רצו סוג כהונה שאין לה חיבור עם "כל העדה".
אבל בכך פעל קורח נגד רצון ה'. הקב"ה רוצה דווקא בחיבור בין הקודש לבין החול. רצון ה' הוא, שהכוהנים יקרינו מאור הקדושה של המקדש על העם, ושהעם יתרומם לענייני קדושה, על-ידי הקדשת שעות אחדות מהיום ללימוד תורה. לכן נתן הקב"ה לכוהנים אחרי מחלוקת קורח את עשרים וארבע מתנות הכהונה, כדי להדגיש את הזיקה ההדדית בבין הכוהנים ובין העם.
כך קרה, שדווקא מחלוקת קורח חיזקה את מעמד הכהונה וביססה את הקשר שצריך להיות בין הכוהנים לבין העם. וזו הסיבה שהפרשה נקראת על שמו של קורח, כי בסופו של דבר צמח גם מקורח דבר חיובי ודווקא על-ידו התבסס עניין הכהונה.
מזה יכולים אנו ללמוד, שהפרעות שונות לקיום התורה והמצוות, בסופו של דבר אין בהן ממש. זהו ניסיון בלבד. אפילו דבר שלילי כמחלוקת קורח, הביא בסופו של דבר תוצאה חיובית, ומכאן שאין להירתע מפני כל קושי, כי גם הקושי מטרתו להוביל לקיום רצון ה' ולחזק את האדם בעבודת ה'.
נתפלל לקב״ה שנדע לנהל את המחלוקות שלנו בינינו בדרכי נועם ובאהבת ישראל נבא את הגואל בקרוב ממש
שבת שלום וחודש טוב
לעילוי נשמת רועי בן חגי

05/06/2026

כוחו של מנהיג הדור

בפרשתנו מתואר חטאם של המרגלים, אשר הוציאו את דיבת הארץ רעה, המרידו את כל העם נגד ה' ואף דיברו סרה במשה רבנו. בשל כך רצה הקב"ה להמית את כל העם, ואז קם משה והתפלל וביקש: "סלח-נא לעוון העם הזה כגודל חסדך".
הקב"ה נענה לו: "ויאמר ה' סלחתי כדבריך", אולם גזר שדור המדבר לא יזכה להיכנס לארץ, אלא כל מי שיגיע לגיל שישים ייאסף אל עמיו, עד תום הדור הזה.
עם זאת, למרגלים לא סלח ה' - "וימותו האנשים מוציאי דיבת הארץ רעה".נשאלת כאן השאלה, אם משה הצליח לבטל את העונש שרצה הקב"ה להעניש את כלל העם, מדוע לא הצליח להביא סליחה גם למרגלים עצמם?
התשובה לשאלה זו רמוזה בפסוק שמופיע לאחר תפילתו של משה רבנו ותשובתו של הקב"ה: "והאנשים אשר שלח משה... וישובו וילינו עליו את כל העדה". לכאורה פסוק זה מיותר, שכן התורה כבר סיפרה את חטאם של המרגלים. אלא כאן נרמזת התשובה למיתתם המידית של המרגלים.
יש הבדל מהותי בין חטא המרגלים לחטאו של כלל העם. בני-ישראל אמנם התרעמו והתלוננו ובכו, אך הדבר נבע מהפחד שהכניסו בליבם המרגלים, שהם עלולים "לנפול בחרב, נשינו וטפנו יהיו לבז". לעומתם, המרגלים התכוונו לחלוק על משה רבנו, כמו שמדגישה התורה: "וילינו עליו את כל העדה", ולכן לא הועילה כאן תפילתו של משה.
הואיל והמרגלים קמו נגד מעמדו המיוחד של משה רבנו, כמי שעומד בין ה' ובין עם-ישראל, לא היה יכול משה רבנו לעורר רחמים עליהם, מכיוון שהוציאו את עצמם מתחום השפעתו. זה הכלל: "אין קטגור נעשה סנגור" - מכיוון שעניינו של משה נעשה 'קטגור' למרגלים, אין הוא יכול לשמש להם 'סנגור'.
נאמר ב'תיקוני זוהר'שבכל דור ודור יש 'אתפשטותא דמשה', הם צדיקי הדור שדואגים ומתפללים בעבור כל אחד ואחד מעם-ישראל. סיפור המרגלים מוכיח את כוחם של צדיקי הדור, שיכולים להביא סליחה אפילו על חטא חמור כל-כך כחטא המרגלים, עד שגם לאחר שנגזרה מיתה על בני-ישראל הוסיפו לחיות שנים רבות.
אמנם כל אחד ואחד יכול ואף חייב להתפלל לה' בעצמו אך בכל-זאת אנו זקוקים לתפילת 'משה' שבדור, ויתרה מזו, תפילתו של היחיד עולה ומתקבלת על-ידי 'משה' שבדור. שכן 'משה' שבדור הוא בבחינת 'ראש' ו'מוח', שמרגיש יותר מכל איבר בודד את צרכיו האמיתיים והוא מחובר תדיר עם הקב"ה. כך 'משה' שבדור הוא הדואג לכל יהודי יחיד והוא המתפלל ומוריד מלמעלה כל טוב בגשמיות וברוחניות לכלל ולפרט.יהי רצון שנזכה לראות בקרוב ממש בהתגלות מלך המשיח ונהיה כולנו בהשפעת משה רבנו שבדור בקרוב ממש
שבת שלום
לעילוי נשמת רועי בן חגי

Address

האומן 22
Jerusalem

Opening Hours

Monday 09:00 - 16:00
Tuesday 09:00 - 16:00
Wednesday 09:00 - 16:00
Thursday 09:00 - 16:00
Sunday 09:00 - 16:00

Telephone

02-6433045

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when יוסי רייניץ ביטוחים posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Shortcuts

Share