יעל בריסקר טיפול זוגי ומשפחתי בגישת תקשורת מקרבת והיקשרות

19/03/2026

11/09/2025

שלום, שמי לואי,
אני בת 16, נולדתי וגדלתי כאן בישראל. כל החיים שלי – הבית שלי, החברים שלי, הלימודים שלי – הם כאן. תמיד חלמתי להתגייס, להיות חלק מהחברה, לתת ולעזור.

גרתי עם משפחת בריסקר מגיל תשעה חודשים וסבתא זכרונה לברכה עד גיל 13. למרות שהם לא המשפחה הביולוגית שלי, אני חלק ממשפחת בריסקר המורחבת. חגים, אירועים, רגעים חשובים – אנחנו חוגגים יחד, משתפים חיים. והיום פשוט קורעים משפחות ככה.

איך זה הגיוני שמישהו שכל חייו פה, שמקושר למשפחה, לחברים, לחברה – יאמרו לו פתאום: “אתה לא שייך”? איך אפשר לשלוח מישהו למדינה זרה, בלי שפה, בלי היכרות עם האנשים, בלי תמיכה?

אני לומדת את ההיסטוריה של ישראל, את ערך החיבור והבית – ואני לא מבינה איך חוסר האנושיות הזה אפשרי. נתתי את כל כולי בלימודים, בצופים, בחוגים – ואני לא שונה מאף אחד מכם.

אני קוראת לכולם: בואו נעמוד יחד למען המשפחות שלנו, למען הזכות שלהם להישאר כאן. נקיים הפגנה ביום שני 15/9 בשעה 17:30 מול משרד הפנים, קפלן.

08/09/2025

My healer

23/08/2025

״לדעת שאפילו אדם אחד נשם יותר לרווחה בגלל שחיית; זה להצליח. ״ ראלף וולדו אמרסון

פוסט פוסט יומולדת

שנה מורכבת עברה עליי
מצד אחד שפע בעבודתי המקצועית
קצירת פירות של למידה והתכוונות של שנים
ומצד שני הגילוי שאני מתמודדת עם סיטואציה גופנית לא פשוטה ובלתי הפיכה
שהכריחה אותי לערוך שינויים בחיי

לצד התפתחות אישית מתמדת

לראות את הניסים שקורים
לצד כאבי החיים
רק מביא אותי להיות בהודיה גדולה
וענווה
להבין ששום דבר, אבל שום דבר לא בשליטתי

זו הקלה
וזו גם הזמנה לשחרר לנשום ולפעול בכאן ועכשיו
היכן שאני יכולה

אציין כמה מתנות שקיבלתי:
חיבור יקר ערך וקרוב יותר לבתי האהובה
כלבה מתוקה ושמה לונה שהגיעה
לרפא את הכאב על לכתה של אמה
עבודה משמעותית כמו שאמרתי
ובכלל, מערכות יחסים שהולכות ונהיות כנות יותר עם אנשים יקרים לליבי
ממשיכה לצעוד …

תודה לכל מי שבירך ובירכה ותודה על כל יום חדש שהוא הזדמנות נוספת
לשמוח ולהכיר תודה

שנזכה כולנו לשלום פנימי וחיצוני
אמן

17/08/2025

‏זמן רב לא פרסמתי
‏אך היום נראה לי יום יותר חשוב מכל להשמיע את קולי ואת דעתי לגבי מה שקורה פה במדינה שלנו בשנתיים האחרונות . בחרתי ציטוט משיר של בוב דילן שנקרא ״רישיון להרוג״ ובו הוא מדבר על האדם כישות הורסת ומחרבת כל. העוול מתמשך ומתמשך בשנתיים האחרונות על גבם של החטופים והמשפחות שלהם חיילים והמשפחות שלהם, בתחפושת של הגנה על המדינה, העוול שנעשה לעשרות אלפי אזרחים עזתים , חייב להיפסק!
‏אני קוראת לכל אחד מאיתנו למצוא איזה שהיא נקודה שיכולים להצטרף אליה היום כדי לקרוא יחד לעצור את המלחמה הזאת ולהחזיר את החטופים !
נ.ב מצרפת את את השיר המלא של בוב דילן

האדם חושב שבגלל שהוא שולט בכדור הארץ, הוא יכול לעשות איתו כרצונו
ואם הדברים לא ישתנו בקרוב, כך יעשה
הו, האדם המציא את גורלו
הצעד הראשון היה נגיעה בירח

עכשיו, יש אישה בשכונה שלי
היא פשוט יושבת שם כשהלילה דומם
היא שואלת מי ייקח לו את הרישיון להרוג?

עכשיו, הם לוקחים אותו, מלמדים אותו ומטפחים אותו לכל החיים
והם מניחים אותו על נתיב שבו הוא חייב לחלות
ואז הם קוברים אותו עם כוכבים מוכרים את גופתו כמו שהם מוכרים מכוניות משומשות

עכשיו, יש אישה בשכונה שלי
היא פשוט יושבת שם מול הגבעה היא שואלת מי ייקח לו את הרישיון להרוג?

עכשיו, הוא נחוש להשמדה, הוא מפוחד ומבולבל
והמוח שלו נוהל בצורה לא נכונה במיומנות רבה כל מה שהוא מאמין בו זה עיניו והעיניים שלו, הן פשוט מספרות לו שקרים

אבל יש אישה בשכונה שלי
יושבת שם בקור קר היא שואלת מי ייקח לו את הרישיון להרוג?

אולי אתה רעשן, יוצר רוחות שובר לבבות, שובר גב אל תשאיר אבן על אבן. אולי שחקן בעלילה זה אולי כל מה שיש לך
עד שתלמד בבירור את הטעות שלך…

עכשיו הוא סוגד למזבח של מים עומדים
וכשהוא רואה את השתקפותו, הוא מסופק
הו, האדם מתנגד למשחק הוגן הוא רוצה הכל והוא רוצה את זה בדרכו

עכשיו, יש אישה בשכונה שלי היא פשוט יושבת שם כשהלילה דומם היא אומרת מי ייקח לו את הרישיון להרוג?

28/06/2025

ראיתי היום אדם עוזב את גופו , ובקיצור-מת
חוף הים בוקר צחיח
הליכה עם חברה
טבילה בים

כשצפתי במים הגיעה אליי פתאום תמונה מסרט קצר על ראם דס, המורה רוחני
שאיננו איתנו בגופו עוד
ובסרט בתמונה האחרונה
הוא צף באוקיינוס לחופי מאווי שם חי את שנותיו האחרונות
והצילום הוא צף וסביבו אנשים ופרחים
והמצלמה מתרחקת
עד שהוא והחבורה הופכים להיות כתם קטן באוקיינוס הגדול, ושומעים אותו אומר:
We are all walking each other home
וכך כשאני צפה לי אני אומרת לעצמי, מעניין כמה זמן עוד אוכל להגיע לים

בצעידה חזרה
מרחוק, אני רואה אמבולנס
כשאנו מתקרבות אני רואה אדם שוכב
ופרמדיקים מנסים להחיותו
אני רואה רק את רגליו
ובליבי יודעת,
האיש כבר איננו

אנשים עומדים סביב
ואני מתאפקת מלשאול מה קרה,

ומסביב עולם כמנהגו נוהג

עוצרות לשתות רגע קפה
והאמבולנס עובר
ומישהו אומר,
לא הצליחו להחיות אותו

בדרך במכונית עולה השיר הנפלא של שמוליק קראוס ויענקל׳ה רוטבליט
״זה קורה״

אני לא יכולה להוציא את התמונה הזו מהראש
ומשתפת בווטסאפ את החברה שהיתה איתי
שאומרת, מעניין שזה לא נרשם אצלי, ומזכירה שמין הסתם זה פוגש אותי אחרת
הארעיות של החיים
השבריריות
מזכירה שכך מרגע לרגע
איבדתי את אבי לפני כמעט 46 שנה

באה הביתה ושמה לי שוב את הסרט בנטפליקס על ראם דס
שמזכיר שאנחנו נשמות שמחליפות צורה
רק מחליפות צורה

ובכל זאת נותרתי עם מועקה
ומחשבות על אלו ממשפחת האיש
שנותרו בלעדיו פתאום

ברוך דיין אמת

ומי שלא ראה את הסרט הדוקומנטרי הקצר אני ממליצה

https://www.netflix.com/us/title/80209895?s=i&trkid=279106009&vlang=en&trg=cp

וכמובן על השיר בביצוע שמוליק קראוס ז״ל שהוא מצמרר ומופלא

28/03/2025

Help
When I was younger so much younger than today
I never needed anybody’s help in any way
But now these days are gone and I’m not so self assured
Now I find I’ve changed my mind, I’ve opened up the doors

Help me if you can, I’m feeling down
And I do appreciate you being ‘round
Help me get my feet back on the ground
Won’t you please please help me
Lennon

המילים הללו נכתבו כשג׳ון לנון היה עדיין צעיר מאוד, (רק בן 24) ובדיכאון, וכבר ידע סבל רב . הוריו נטשו אותו כשהיה קטן והוא גדל עם דודתו האוהבת- אך הכמיהה לאבא ואמא תמיד היתה שם.

אך טבעי הוא שכשאנו מאבדים דמויות התקשרות מרכזיות- שהמסקנה של ילד קטן תהיה, אני צריך להסתדר לבד .

למזלו הרב החיים הפגישו אותו עם דמויות- תחילה פול מקרטני וחברי הביטלס האחרים ואחר כך יוקו אונו, שמילאו את החלל ואולי החזירו את האמון שלו באפשרות שיש שם מישהו עבורו.

כולנו זקוקים לידיעה הזו, לביטחון ולאמון שיש שם מישהו עבורי, מישהו שנמצא שם..

למה השיר הזה כל כך מדבר אליי? המסר שקיבלתי בגיל צעיר מאוד היה להסתדר לבד - וזו חוויה שאני מתהלכת בה כל החיים.

היום יודעים שתחושת הלבד רעילה יותר לגוף מעישון חפיסת סיגריות ביום!

כעת אני נמצאת בנקודה בה אני אומרת די לזה. די ללבד. זה הרגל שקשה להתגבר עליו כי הוא טבוע עמוק בתוכי .

לשמחתי מצאתי דרך - וקבוצת שווים בתוכה - להבין שאני לא לבד, שאני יכולה לבקש עזרה, תמיכה והדרכה מהכוח העליון שלי.

העניין הוא לזכור את זה - כי הדפוס כל כך עמוק, כל כך צרוב בנשמתי.
אך אני מתחילה לגדל נבט קטן של תקווה בתוכי.

כמו שכתב גאון אחר:
The birds they sing
At the break of day
Start again
I seem to hear them say
Do not dwell on what has passed away
Or what is yet to be…
Ring the bells that still can ring,
Forget your perfect offering
There is a crack in everything
That’s how the light gets in
Amen

L.Cohen
בתמונות
לנון הצעיר בערך בשנה שהשיר נכתב
ואני (-:

21/02/2025

No words

01/12/2024

קהילת אמפתיה יקרה

אני בצד השני של העולם ביפן אז הסדר הרגיל לא בדיוק כמו שהיה מלבד הציטוט השבועי והפגישה השבועית בזום, ביום שלישי שאותה ינחה יאיר שלנו. כמובן שהקבוצה כולה זמינה למתן אמפתיה למי שצריכ.ה!

המשפט הזה של יונג מתייחס לדפוסים העמוקים שלנו שנוצרו בעיקר כשהיינו מאוד קטנים וחסרי אונים ופיתחנו לעצמנו דרכי התמודדות כדי לשרוד בעולם שבו הצרכים הרגשיים שלנו לא נענו.
על מנת להירפא מזה , עלינו להתחיל להתחיל להפריד - קודם כל דרושה מודעות למה קורה לנו במצבים מסוימים . ברגע שאנחנו מבינים וקוראים לזה בשם: ״כשזה קורה אני שמה לב לתגובה שלי הזו…״ אני מתחילה להפריד בין התגובות של הילדה והמבוגר האחראי.
לא שזה קל 😜
אך זה צעד ראשון.
לכן המודל של תקשורת מקרבת עוזר לנו: זה מודל של הפרדות ברורות- ומתומצתות ובהירות שעוזרות לנו לתת שם למה שקורה לנו ולנחש מה עובר על אחרים.
והאימון הוא יום יומי… בעיקר ביחסים הכי קרובים שלנו.
ד״ש מארץ השמש העולה שהכל בה אסתטי כמו שמדמיינים, אין אשפה ברחובות ואנשים לא מצפצפים או מתנגשים בך למרות שיש מיליונים ברחובות!
באהבה יעל

29/11/2024

It’s hard to capture the delicacy and beauty of Japan ….Thank you dear brother for introducing me to this country

28/10/2024

The only way out is through
Robert Frost

אי אפשר לעקוף את הרגשות …ואי אפשר לעקוף את האבל. הם שם בכדי לסמן לנו משהו חשוב.

אם מנסים לדחוף פנימה לדחוק הצידה, ״להמשיך כרגיל״ לא נותנים לאורגניזם את ההזדמנות להחלים. כמו פצע - אחרי שהפסקנו את הדימום שלו וחיטאנו- מוכרחים לתת לו להיות פתוח לאוויר כדי שיגליד.

בימים שלפני פטירתה של אמה כלבתי האהובה, בדומה לימים שבהם אמא היתה על ערש דווי- הייתי בתפקוד גבוה, לעשות לעשות לעשות, בעוד שבני איפשר לעצמו לבטא את כל הרגשות שלו.

ברגע הפטירה הסכר נפתח ובכיתי בכי מר..התחיל האבל. וגם אז, עם מוגבלות מסוימת כי בכל זאת הרגל של דחיסה פנימה לוקח זמן להמיס.

עדיין ההרגל להיות ב doing חזק.

בני אמר לי: ״אמא ראיתי כמה סרטונים על איבוד חיית מחמד אהובה ובכולם אומרים שצריך לשחרר כמה שיותר את האבל , ואז להיזכר ברגעים היפים שהיו לנו ביחד״.

בניגוד למסרים שקיבלתי כשהייתי קטנה - להמשיך הלאה ולבלוע את הדמעות

אני בהכרת תודה ענקית שלצידי עומד בני שחיבק אותי ואפשר לי לבכות .

מאמינה שיהיו עוד גלים.

חברה טובה הכירה לי את עבודת האבל של פרנסיס וולר, ואני מקשיבה כעת לספרו, וגם לראיון איתו בפודקאסט של אנדרסון קופר מה cnn על אבל.
(לינק בתגובה)
הוא מדגיש את העובדה שכשאנחנו לא נותנים לאבל את המקום הראוי לו אנחנו מונעים מאיתנו תנועה חשובה בחיים המאפשרת ריפוי ולא דיכוי.

פתאום כל האבל שחייתי בחיי צף ועולה.
אמה תמיד היתה מורה יקרה- ועכשיו היא מלמדת אותי שוב.
להתאבל